צנזורת השיח

האדם הפרטי הוא בעצמו ערוץ טלוויזיה.

העידן שלנו השתנה. אנחנו יושבים עם גרביים ותחתונים מול מסך מחשב, והופכים להיות ערוץ טלוויזיה בפני עצמו – עם צורך בלספק למנויים תכנים משתנים, עם יכולת להבין דמוגרפית את כמות הצופים, עם קבלת תגמולים ותחרות מול אנשים אחרים – ערוצי טלוויזיה אחרים.

כן חברים. יש לנו מדד פופולריות. בדיוק כמו בגן. בדיוק כמו בבית הספר ובדיוק כמו בתיכון. שום דבר לא השתנה כאן, זה הכול אותו דבר רק עם כלים מורכבים יותר ועם שיטות תחכום ותגמול אחרות. האדם הפרטי הוא בעצמו היום, ערוץ טלוויזיה. אבל אני רוצה באמת לדבר על מה המשמעות של זה מבחינת שיח.

כאשר אנחנו יוצאים מן המרחב הקרוב, האינטימי, הפרטי, יוצאים מן הבית ופונים בצורה גלויה וברורה אל עבר המרחב הציבורי אנחנו חשופים לחוקי משחק אחרים לגמרי. בגלל שמבחינה פיזית אנחנו לא יוצאים מן המרחב הפרטי, נעזרים בטכנולוגיה ונמצאים בבית אנחנו לרוב שוכחים להבחין בין פרטי לציבורי. בנוסף, כל פעולת חשיפה גורמת לנו לצפות לקבל תגמול בתמורה לתכנים שאנו מספקים. הרבה פעמים התגמול הוא למעשה שינוי במידת פופולריות. אבל בתוך המעבר הזה של פתיחת ערוץ הטלוויזיה, מה שאנחנו לעיתים מתקשים להבין הוא שבמדינת ישראל של המאה ה-21 לא יכול להתקיים שיח על הדברים המהותיים והחשובים ביותר שעוטפים את חיינו.

כאשר אמן, או סופר או יוצר מביע זווית לא קונפורמיסטית, או ביקורת בסוגיות המהותיות והאמתיות בחיינו באופן פומבי וגלוי, הוא מסתכן בסקילת אבנים רבתית. השיח והיכולת להביע עמדות שהן לא קונפורמיסטיות ומביעות זווית אחרת, מאתגרת יותר ועמוקה יותר לא באמת יכול להתקיים במדינה שלנו. אמן, או סופר או כל אדם שרוצה להביע עמדה חייב לבצע צנזורה עצמית מפני שהוא תלוי במידת פופולריות. אם אנשים לא יסכימו אתו, הם לא יקנו כרטיסים, הם לא יקנו את המוצר שלו וההכנסה שלו תיפגע כתוצאה מכך באופן ישיר. מעט אמנים במדינת ישראל מדברים. באמת. למה? מפני שכל מה שהם יאמרו הוא פונקציה של החזר כספי בסופו של דבר, ולרוב הם לא רוצים להסתכן לא בירידת הכנסה לא בירידת פופולריות ובעיקר לא בסקילה רבתית והכתמה.

אבל מה הטעם בלכתוב רק שירי אהבה, רק שירים שמתאימים למה שהציבור רוצה לשמוע? אמן חייב להביע גם זעם ותסכול, וכעס וקושי אחרת אין לו לגיטימציה להביע את עצמו, מפני שההבעה הקונפורמיסטית, זו שמתייפייפת היא למעשה מזויפת – היא אינה משקפת את מה שעל ליבו והוא למעשה מייתר את עצמו. הוא הופך להיות בובת המונים – מוקיון המונים ללא כל יכולת להביע את האמת שלו.

לא משנה מה אכתוב, ומה רבים אחרים יכתבו, שיח הוא עניין תרבותי בראש ובראשונה. עניין של חינוך. וחינוך של עם ושל מדינה בטח שלא ישתנה ממשהו שמישהו יגיד. כל עוד ההנהגה, אלה שקובעים מדיניות ממלכתית לא תשנה את הטון, כל עוד ההנהגה תמשיך להשתמש בשיח האלים הזה על מנת לקושש קולות, והמדיה תמשיך למנף את זה לצרכי הרייטינג שלה - לצערי לא יבוא שינוי. אם אנשי החינוך לא יתנו דגש על כבוד האדם, על שיח פלורליסטי ועל האופן שבו יכול האדם להביע את אי הסכמתו מבלי לפגוע באחר, המצב רק יחמיר. השיח במדינה שלנו נהיה בלתי נסבל. ייתכן והוא תמיד היה כך והטכנולוגיה רק גרמה לנו להבין עד כמה נורא הדבר. עד כמה עמוקה הטרגדיה. עד כמה הבורות והשנאה והפילוג מתקיים בקרבנו.

גדלתי עם ערכים של כבוד האדם. אני אדם שמכבד כל אדם אחר – כל דעה גם אם היא מנוגדת לשלי אני מכבד ואף מעריך. אני מעריך כל אדם ויודע שכל אדם זכאי להיות בעל טעם אישי, בעל מרחב אישי להביע את עצמו באמת כל עוד אין פגיעה וקריאה לאלימות. גם אם אני מביע עמדות פחות מקובלות, גם אם אני חולק בדעותיי על אדם אחר, אני ממשיך לכבד את דרכו ולא חושב שקיום שתי דעות שונות על אותו נושא זה בהכרח קיום של סתירה. סתירה לא קורת בהכרח כתוצאה ממספר דעות שונות שמתקיימות בו זמנית. זה לא הקריטריון לסתירה. זה מותר. זה לגיטימי ולדעתי זה רצוי. אם המדע לדוגמה היה מתקיים אך ורק מדעה רווחת אחת, מה לדעתכם היה קורה לקדמה ולמחקר? גם במדע ישנן סוגיות שלהן מספר אמיתות ולא ניתן ליישר קו ולהחליט מי מבניהן היא הצודקת. קוראים לזה עומק. קוראים לזה מרחב. האספסוף לא מוכן לתת מרחב כלשהו מפני שכל אי הסכמה מבחינתו היא איום על הבית. לכן השיח האלים, לכן הסקילה ולכן ההכתמה. כל אי הסכמה היא מלחמה על הבית, על האגו. משטרים אפלים קמו על השתקה, שבבסיסה פחד. קורה כאן אותו דבר מבלי שנשים לב. המשטר הנוכחי לא רק שלא מגנה צורת שיח זו, הוא היוצר והמרוויח העיקרי שלה. הוא ממש מתדלק את ההתנהגות הזאת באופן גלוי ואקטיבי במטרה לייצר מטריית הגנה על אחיזתו במשטר. אני לא איש פוליטי אבל אני רואה את השיח, אני רואה את האינטרסים וזה עצוב לי לראות את העם שלנו קונה את זה, נכנע לזה, נותן לזה לחיות בקרבו. שלב ראשון ובסיסי בקיום משטר רודני הוא פגיעה בשיח וביכולת להביע ביקורת. זה שלב א. אם לא נתעורר, אם לא נראה שמשתמשים בנו למען מטרות לא לנו, הדבר ימשיך להתדרדר.

אני אישית הרגשתי שאין לי את האפשרות להביע את עצמי באופן גלוי מפני שישנם דברים קשים שיש לי לומר על נושאים רגישים מאוד, ואני חושש שהדבר יתקבל בצורה לא נכונה, יתפרש לרעתי (כמו תמיד) ויחסום לי כל אפשרות להגיע לאנשים. מה שקורה במדינה הוא שמכתימים אנשים והופכים אותם למוקצים (ראו ערך אחינועם ניני – אדם נהדר שתרם כל כך הרבה לרמה המוסיקלית בארץ, והביע משהו נון קונפורמיסטי). ויש כמובן מקרים כה רבים אחרים לדוגמה אביב גפן שהיה צריך להוכיח את ״חפותו״ והסיבה לכך שלא שירת בצבא.

אני החלטתי בהחלטה אמיצה שבאתר שלי, במרחב האישי הזה, שהוא בבעלותי אני לא אצנזר את עצמי. החלטתי שלצנזר את עצמי פירושו להיות מוקיון חצר חסר כל תועלת. אני מקווה שבסוף זה יסתכם גם בשירים עצמם, אבל זו תחילתה של דרך מבחינתי לקיים חופש הבעתי מלא של עצמי.

אז זאת הדרך הפרטית אישית שלי לומר שבחיים האלה, אותם אנו חיים פעם אחת אל לנו לתת לאנשים אחרים לקבוע מהו השיח. אל לנו לתת לאלימות מילולית ולטוניקה לשנות את השיח ואת עומקו. לצערי נדרש כיום אומץ לעשות זאת, אבל לאמיתו של דבר אם הדברים היו על תיקונם אומץ כלל לא היה משחק תפקיד כאן אלא רק קשת הבעה. זאת הדרך שאני רוצה שתוביל אותי והתקווה שלי היא שהעם יבין שכל שיח פוגעני, כל הקצאה או הכתמה מפלגת אותו, מנמיכה את ערכו – החשיבה צריכה להיות הפוכה – התקרבות וקבלת השונה, האחר, התקרבות והבנה ויצירת בסיס של כוח ואחדות, והלוואי וכך יהיה.