חופש - ציפייה מוגזמת או צורך הכרחי?

חופש.

בזמן האחרון יוצא לי לא מעט להרהר ולחשוב על חשיבות החופש בחיי - האם זה הגיל? האם זה בגלל הולדת הבת? אולי אני לא באמת צריך להבין מהי הסיבה לחשיבה על חופש בחיי. אני חושב מהו חופש? האם זה איזשהו מושג overrated, דרישה שאיננה עולה בקנה אחד עם החיים המודרניים התובעניים? האם זה בכלל משהו בר השגה? האם החופש שלנו תלוי בהכרח בכסף? האם צריכים להיות תנאי סף להשיגו? למה בכלל צריך חופש בחיים? ככל שאני מתחבט במושג, אני מבין בעצם כמה הוא חסר לי בחיים האישיים שלי. אני מבין שהיום, כשאני כבר אב לילדים קטנים, ואני רואה עד כמה הצורך הזה הוא בסיסי-אנושי עבור ילדיי, עד כמה הוא טבוע בהם, היום אני מבין עד כמה חשוב לשמר להם את היכולת הזו ועד כמה הם צריכים את זה בחייהם. אני מבין היום עד כמה גם אנחנו, הבוגרים צריכים אותו לא פחות. אני שואל את עצמי מדוע בחיי הבוגרים אני פחות מרגיש אותו? אני נמצא בצומת מרכזית בחיי שבה אני מבין שעל מנת לקבל מחדש את תחושת החופש בחיי, עליי להיות חזק ולשנות הרגלים מחשבתיים ובה בעת עליי להעניק חופש לילדיי, לספק את צרכיהם ולגדל אותם באופן שונה מאך שגידלו אותי. מצד אחד, אני יודע שזה משהו שרק אני יכול לתת לעצמי, ומצד שני ישנם כבלים והרגלים ותחושות שקיימים בי שנים רבות שמקשים עליי לבצע את השינוי הזה. אני שואל את עצמי למה זה כל כך חשוב לי? הרי על פניו יש לי הכול - יש לי אישה נהדרת ומכילה, יש לי ילדים מדהימים, יש לי מקצוע נחשק - אז מה זה כל הפינוק הזה? זה זאת דרישה מוגזמת! זה פינוק של אדם שקיבל הכול בחייו!

האמנם זה הדבר?? נחתה בי ההבנה הזאת שאם אני לא אתחיל לתת לעצמי חופש אמתי לבחור, ולעשות בחירות אמיצות והכרחיות מבחינה מקצועית, אשאר במקום קטן, ללא מעוף וללא יכולת לממש את הפוטנציאל שגלום בי. אני לא יכול שלא לחשוב על התהליך החברתי-חינוכי שכולנו עברנו בתור ילדים ונערים.. מהם הכלים שקיבלנו בבית הספר ובמסגרות הפורמליות על מנת שבאמת נרגיש חופשיים על הפלנטה הזאת? לצערי אני לא מצליח לחשוב אפילו על כלי בסיסי אחד שלמדנו שם שמלמד אותנו איך לבחור. אני חושב שהמסגרות הללו לא מלמדות את הילדים והילדות שיש להם חופש בחירה אמתי. יתרה מכך, הן גם לא מלמדות אותו איך לבחור נכון ואיך להקשיב לליבו. האמת המרה היא שהמסגרות הללו משרתות את החברה ככלל ולא את הפרט. הן מלמדות אותו להיות יצרני בכל מחיר, ללא הקשבה אמתית ללבו. ברגע שילד מתחיל לתהות ולשאול שאלות מערכתיות מאתגרות ישר נדלקת נורה אדומה וישר מחזירים אותו ״לקו הישר״. אבל מהו הקן הישר באמת? האם הקו הישר הוא שירות החברה במחיר של עצמאותו, לבו וסקרנותו? אם אומר לכם שלחברה כלל לא אכפת מהפרט וכל פועלה הוא לדאוג אך ורק לאינטרסים שלה עצמה, האם תאמינו לי? היום אני מבין זאת היטב, ואני מבין מדוע יש אנשים שהם עילויים בתחומם שמעדיפים את החופש ולא מסגרות אקדמיות מקבעות. האנשים הללו הם free spiritsוככאלה כל מה שהם צריכים באמת זה חופש. זה המצרך היחיד והחשוב ביותר בעוגה שלהם - ואין לה מחיר. האנשים הללו ידעו לקחת את החופש בחייהם, כי הם הבינו בגיל צעיר, שאם יש משהו בעולם ששווה להילחם עבורו בכל מחיר - זה החופש הפנימי שלהם. אולי נסיבות חייהם אפשרו להם, למרות הקשיים, לשמר אותו. ואולי הם התאמצו ונלחמו קשה מאוד בשביל להגן עליו - דבר אחד ברור לי - שאני כיום צריך להתחיל לבצע החלטות שמקורם מחופש ולא מאילוץ, הרגל או הגבלה. החופש בעיניי היום, הוא המקום שאנחנו צריכים ללכת אליו כשאנחנו לבד עם עצמנו, זה המקום שאנחנו צריכים תמיד ללכת אליו כשאנחנו מייצרים או כותבים או לומדים. היום אני מבין שזה יותר חשוב אפילו ממהות הדבר עצמו. זה הדבר החשוב מכל. איך אפשר לייצר איכות חיים אמתית ללא היכולת להיות חופשיים בתוכנו, עם עצמנו? אני משוכנע לחלוטין שלקשור את מושג החופש עם חומריות כלשהי זאת טעות מרה. אני משוכנע שחופש זאת התחושה הפנימית שאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש כשאנחנו גם מאפשרים לעצמנו לבצע בחירות באופן חופשי ללא ביקורת וללא חשיבה על נראות בין היתר גם כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לטעות בדרך, וכאשר אנחנו שמים בצד את הפחדים והחששות מביצוע בחירות אלה בחיינו. אני שואל את עצמי אם ניתן לייצר אמנות או מוצר ללא קיום החופש בזמן יצירתו? האמנות הטובה, כמו גם המוצרים הטובים באמת, נוצרו מתוך חופש על מנת להעניק חופש. מוצר טכנולוגי טוב, בראש ובראשונה מייצר אצלנו תחושת חופש ואפשרות לחירות, לפחות בעיניי. מה שאני בעצם רוצה להגיד זה שלא משנה מה היו נסיבות חיינו, מי היו הורינו, באיזה תנאים גדלנו, ולאן הגענו בחיינו בנקודה זמן זו - אנחנו מחויבים לעצמנו לתת לעצמנו מרחב אמתי לפעול, לתהות, להרהר ולשאול שאלות. לתת לעצמנו חופש אמתי לבחור גם אם זה אומר שאנחנו עלולים להיכשל, גם אם זה אומר שלא נעמוד בציפיות החברה. גם אם זה אומר שבסוף נהיה בינוניים ותו לא. לפעמים בשביל לקבל חופש צריך לבצע בחירות אמיצות שלא עולות בקנה עם הציפיות מאתנו, אך במפורש עולות בקנה אחד עם ליבנו ורצוננו. דבר נוסף שהבנתי, ואולי גם דרך הסתכלות על ילדיי הקטנים, זה שהם יודעים היטב מה הם רוצים. מתחילת המסע שלהם הם יודעים. הם תמיד ידעו. הם יודעים היטב איפה נמצא ליבם, ומה רצונם בכל רגע נתון. תפקידי כהורה לטפח אצלם את הקשר שיש להם עם ליבם ועם רצונם, ובטח שבטח לשים בצד את רצונותיי ושאיפותיי האישיים. זה לא אומר שאני לא ארצה להקנות את החינוך הכי טוב שרק אוכל בסביבה ובמסגרת הכי טובה שרק אוכל לילדיי, אבל זה כן אומר שאני אתן חופש בחירה אמתי לילדיי לתהות, לחשוב, להתבטא ללא ביקורת, מתוך תחושת חופש אמתית ומתוך מרחב אישי ופרטי אמתי ומוגן. אז נכון, לא אצל כולנו טיפחו את תחושת החופש, ולפעמים גם אנחנו עשינו טעויות קשות בזה שנתנו לאנשים לקחת את זה מאתנו, אבל יש לנו תמיד את הכוח להחזירו לעצמנו, יש לנו את הכוח להרגיש אותו שוב פועם בעורקינו - כי הוא מעולם לא הלך לאיבוד. הוא טבוע בנו משחר ילדותינו, טבוע בנו מהרגע שרק יצאנו לאוויר העולם הגדול, עם רצונות גדולים, לב גדול והתחשבות כנה ואמתית לעצמנו ולאחרים.

מאחל לכולם חג עצמאות שמח וסוף שבוע של בחירה ושמחה.