אופטימיות והמאה 21 - האמנם?

לפני כמה ימים התחלתי לקרוא ספר של פרופסור מאוד אהוד שכתב מספר נקודות על המאה 21. הספר מתאר מצב שבו במוקדם או מאוחר העולם הליברלי-קפיטליסטי ישתנה כהרף עין לנגד עינינו בעקבות המהפכות הטכנולוגיות שקרובות לבוא. מהפכות שהעולם הליברלי לא ערוך להן. הספר מספר על מצב שבו מכונות יוכלו להבין את העולם הרגשי-נפשי של האדם בצורה כה מושלמת עד שהאדם יעדיף להשתמש באלגוריתמים לביצוע כל החלטותיו - ממה לראות בנטפליקס, לאיזה תחום לימודים ללמוד באוניברסיטה ועד לעם מי להתחתן. למעשה כבר עכשיו אנחנו בתחילתה של המהפכה זו - לדוגמה: אנו סומכים על אלגוריתמים של גוגל שיתנו לנו תשובה לכל שאלה או על ווייז שיכוון אותנו לאן שרק נחפוץ. אנחנו מתחילים לסמוך על אלגוריתמים יותר מאשר אנחנו סומכים על עצמנו, וזאת מבלי שנבין את אותו אלגוריתם. ובאמת, הספר מתאר בנקודות מאוד משכנעות איך הטכונלוגיה במקום לתמוך באדם מחליפות אותו ומחלישות את יסודו. ישנן נקודות מאוד יפות בספר, ויש לא מעט מחשבה פילוסופית מאחורי הרבה נקודות בו. הספר מעניין. אבל לאחר כמה פרקים, הבנתי מה הבעיה שלי בכל זה. הבנתי למה אני במאבקים. בשבילי, כמו בשביל רבים ממכריי והקולגות שלי, על מנת להיות יצרני בעולם טכנולוגי-תחרותי אתה צריך להאמין שאתה עושה טוב. ולא רק להאמין לזה, לראות את זה. הבנתי משהו מאוד חשוב בכל המחשבות האלה על המאה 21 ולאן בעצם הספינה הזאת שטה. הבנתי את הדבר החשוב מכל - המציאות שאנחנו חיים בה היא תוצר של מה שאנו מאמינים בו קודם כל. אם נאמין ונחיה באמונה הזאת, שהטכנולוגיה איננה משרתת אותנו, אם נעדיף להסתגר, לסגור את התריסים ולהילחם בזה, זאת תהיה מציאות חיינו. במקום להסתכל בכל היופי והפלא שקיים בתקופה זו, נהיה עסוקים כל הזמן בהגנה על העולם הישן. אגב, זה לא יעזור לנו. העולם הישן יתחלף. אני רואה את בני בן השנתיים וחצי בוחר סרטי יוטיוב כאילו הוא נולד לזה. העולם משתנה. וזה תלוי בנו, באופטימיות שלנו ובחיות שלנו לעשות אותו טוב יותר. זה מתחיל באמונה שלנו שאנו מייצרים את המציאות בחיינו, לפני כל דבר אחר. להאמין בפלא הזה שאדם מחוסר יכולות בסין יכול לקנות מחשב ולייצר אפליקציות שיכולות לשנות עולם, ולמכור אותן ללא שינוע, ללא חנות וללא עובדים. זה ממשיך בעובדה שתוחלת החיים הממוצעת של האדם כנראה תהיה בלתי מוגבלת בשנים הלא רחוקות מהיום. זה ממשיך ביכולת שלנו ללמוד מעבר למודל הישן והארכאי של בתי הספר והאוניברסיטאות כל נושא שבעולם מטובי המרצים בעולם בתוך ביתנו הפרטי. להאמין ביכולת של כל אדם לחלוק פיסה מחייו באופן פומבי ללא כסף. איפה דבר כזה היה בשנים עברו? איפה אפשר היה לראות מה אנשים באמת מרגישים ולפתוח דיון בלתי מצונזר בכל נושא שבעולם. היכולת שלנו להיות מחוברים ולחלוק חוויות עם אדם בקצה השני של העולם בלחיצת כפתור או היכולת שלנו לעבוד עם תוכנות גרפיות state of the art או תוכנות עריכה וסאונד מתוך חדרנו הקטן ולעשות דברים פורצי דרך. להאמין ביכולת של בוגר אוניברסיטה להתפרנס בכבוד, ולגדול מעבר למה שההורים שלנו יכלו - פשוט כי העומק של המקצועות השתנה והעולם פתוח יותר מבעבר, מקבל יותר מבעבר ובעל אפשרויות מגוונות יותר מבעבר, כמו גם להאמין ביכולת שלנו לרכוש ספרים ולקבלם בלחיצת כפתור אל פתח ביתנו. היום אני יודע בדיוק מה הבעיה של כל התיאוריות האלה - הבסיס שלהן לא קשור לשום דבר טכנולוגי, הוא לא קשור לשום דבר ברמה הפוליטית-חברתית או אפילו היסטורית לצורך העניין - הבעיה של הקונספטים האלה שהם נובעים בסופו של דבר מהבעיה שלכולנו יש - טבע האדם הוא להיות כפוי טובה. אנחנו מסתגלים לדברים הטובים שיש לנו ולאחר מספר ימים, שבועות, חודשים או שנים שוכחים להוכיר תודה להם ומחליפים את התודה בכפיות טובה, שכחת התהליך, בורות, שנאה ואף לעיתים פחד. פחד משינוי עמוק ומהותי. פחד מהלא נודע. פחד למעשה מהכח של עצמנו לייצר מציאות אחרת, שונה מקודמתה, מציאות שדורשת מאיתנו עוד יותר זהירות, שנותנת לחברה כוח הרבה יותר גדול מבעבר. אני מסכים שיהיו בעיות קשות. הבעיה הכי מהותית לדעתי וגם לדברי הרבה מאוד אנשים בכירים בתעשייה היא שיש כאן פוטנציאל לקיבוע מעמדות. אם בעבר פערי המעמדות נבעו מרכוש, בעלות על הטכונלוגיות הגבוהות באמת רק על ידי העשירון העליון יתן לו יתרון גם ברמת היכולת - מה שיקבע את מעמדו לעד. יהיה כמעט בלתי אפשרי לחצות ממעמד בינוני אל עבר המעמד הגבוה. מצד שני, קורצווייל אמר בחכמתו הרבה שטכנולוגיה תמיד מתחילה במעמד הגבוה כ-early adpaters אך ברגע שהטכולוגיה בשלה היא תמיד בסוף מגיע לנחלת הכלל. עוד דבר מאוד חשוב שכדאי לשים לב אליו - העולם הטכנולוגי פונה לפתרונות open source באופן מובהק - כלומר הנטייה היום של עולם הפיתוח היא דווקא לשתף ולחלוק קוד קיים ולבסס פתרונות על סמך פתרונות פתוחים אחרים. זאת מגמה שרק צומחת. אם בעבר open source כלל לא היה קיים ואנשים לא האמינו בו כמודל, לא כך הדבר היום. היום כמעט אין מוצר טכנולוגי שלם כלשהו שלא עושה שימוש באיזשהו רכיב open source. לחשוב שבעולם ה-AI הבא עלינו, לא נראה שיתופים רבים של פתרונות זה פשוט לא להבין את המגמה הטכנולוגית ולאן העולם הולך. זה נכון, ובזה הסופר צודק, שאת הפיתוחים המשמעותיים פורצי הדרך - חברות הענק לא ירצו לשתף כי הם כמובן ירצו לשמור את היתרון הזה קרוב לחזה - אבל בסופו של דבר, התחרות, הסקרנות, ההדלפות, ושחקנים אתיים בתוך המשחק יצמצמו את הפערים והטכנולוגיה (רובה) תהיה נחלת הכלל של מי שיחפוץ בה ברמה אלגוריתמית. הבעיה היותר קשה תהיה הכוח החישובי שיהיה נחלתם רק של החברות הגדולות. גם לזה בסופו של דבר יהיו פתרונות, וגם שם הטכנולוגיה בסוף ״תרד אל העם״. גם ממשלות, וגם גופים טכנולוגיים מסחריים לא יכולים לעצור את הסקרנות של האדם. הם לא יכולים לעצור משהו שקיים בסופו של דבר בטבע כמרכיב אפשרי. אי אפשר פשוט לעצור את זה. אני דווקא בדעה הפוכה ממחבר הספר - אני מאמין שבסופו של דבר המעמדות יצטמצמו, אני מאמין שהטכנולוגיה תתחבר לגוף האדם ותאפשר לו לחוות אושר וטוב וכל דבר בעצם ללא צורך בחומר. ללא צורך בכרטיס טיסה, וללא צורך בטירה עם בריכת שחייה שעולה מיליונים. בסוף, הצורך בחומר יצטמצם באופן ניכר, וזה יצמצם את התלות ברכוש. אפשר יהיה להגיע לאותה איכות חיים עם דירה בת 2 חדרים בבגדאד או בטירה רבת קומות בהוליווד. התוכנה תהיה אותה תוכנה. המעמדות כבר לא יהיו רלוונטיים. כפי שאמרתי - בסופו של דבר לא ניתן יהיה להחזיק טכנולוגיה בת ערובה בעולם פרוץ דיגיטלית. כלומר באופן עקרוני, הפריצות הדיגיטלית, זו שעושה לנו כזה כאב ראש, בסופו של דבר תשרת את האדם.

כל כך הרבה דברים טובים בפתח, וכל כך הרבה אפשרויות יש לאדם היום, שזה אבסורדי להיות פסימי לגבי העתיד, עם כל הבעיות שעוד לפנינו, עם קשיי ההסתגלות, עם הבעיות הפילוסופיות והצורך של האדם לשנות מקצוע ולחשוב מחוץ לקופסה בשביל לשרוד. העתיד צופן לנו טוב. כל שעלינו לעשות הוא טיפ טיפה להאמין :).